<h1>תלמידי רבינו יונה — ע"ז</h1>
<h2>דף כד:</h2>
ובגמרא אמרינן [ע"ז י"ג ע"א] בהמה תעקר שמנשר פרסותיה. ומקשים ואם היה פרה אדומה מה יעשה, שהרי אסור להטיל בה מום. ומתרצים דהני מילי בזמן שבית המקדש קיים, דחזיא להקרבה. אבל השתא דלית לן הקרבה לית לן בה, ומותר להטיל בה מום. ולפי זה משמע שמותר להטיל מום בבכור בזה"ז, אלא שבפירוש משמע בערכין שאסור להטיל בו מום, אלא משלחין אותו לעצמו, ולא ישמרנו בעליו עד שיפול בו מום ויתננו לכהן. מפי רבי ז"ל.
<h2>דף כז:</h2>
[לשון הרי"ף ע"ז ד' ע"א מדפיו]. ואי פריק ליה בשוה פרוטה [שפיר דמי], והרב אלפסי ז"ל סתם זה הענין ולא פירש מה היתה דעתו. ונראה שרצה לומר דדווקא בדיעבד מותר לחללו, אבל לכתחלה לא. שכך כתב, ואי פריק ליה, שהוא לשון דיעבד. וקשה דהא במסכת ערכין [כ"ט ע"א] אמרינן, ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה, א"ל זיל שקול ד' זוזי ושדינהו בנהרא ולשתרו לך, דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ומקשי אימור דאמר שמואל בדיעבד, לכתחילה מי אמר, א"ל הני מילי בא"י אבל לדידן אפילו לכתחילה שרי. ותירץ רת"ם ז"ל דדווקא מקרקעי הוא שפודים אותם ואפילו לכתחילה, לפי שא"א לאדם לינצל מהם שלא יהנה, ויבוא לידי מעילה, ולפיכך מותר לפדותם. אבל מטלטלי דיעבד אין לכתחילה לא, לפי שאפשר לו לינצל שלא יהנה מהם. ומשום הכי אמרינן בהמה תעקר כסות וכלים ירקיבו. וכי תימא והא אמרינן בערכין, מעשה דפומבדיתא מקרקעי נמי הוה, כלומר אותו האיש שהקדיש נכסיו בפומבדיתא גם קרקעות היו בחרם, דמשמע מטלטלין היו ומקרקעי נמי, ואפ"ה קאמר רב יהודה זיל אחלינהו אפילו לכתחילה. איכא למימר דכיון שהיה בדבר מטלטלי ומקרקעי, והיה יכול להתיר המקרקעי אפילו לכתחילה, עשה התרה אחת בכל, והתיר המטלטלי אפילו לכתחילה, דכיון שהחרים שניהם בבת אחת איננו נכון להתיר המקצת ולאסור המקצת. אבל ודאי אם החרים מטלטלי בלבד אסור לפדותם לכתחילה. וכי תימא נמי ומנא תימרא שגם מקרקעי היה בחרם שמלשון נכסיה לא משמע בפירוש מקרקעי. ויש לומר שכיון שהתיר רב יהודה לפדותם לכתחילה חזקה שמקרקעי היו, שאם היו מטלטלין לחוד לא היה מתיר לפדותם לכתחילה, כי לא היה חולק על הברייתא שאמרה בפירוש בהמה תעקר כסות וכלים ירקבו. מפי רבי.
<h2>דף כח.</h2>
[ע"ז מ"ה ע"ב] ולענין בעלי חיים אם עובדים אותם אסורין לגבוה, ומותרין להדיוט, דכתיב [ויקרא א'] מן הבקר למעוטי את הנעבד, ומדאיצטריך קרא למסריה לגבוה, משמע דלהדיוט שרי. ותקרובתו אסורה אפילו להדיוט, דהכי אמרינן בחולין [מ' ע"א], פסולה אין זבחי מתים לא, ורמינהו השוחט לשם הרים לשם נהרות לשם מדברות לשם מיכאל השר הגדול ואפילו לשם שלשול קטן הרי זה זבחי מתים. לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר, פירוש היכא שאמר למזל ההר, לשון [ישעיה ס"ה] העורכים לגד [שלחן], התקרובת ההיא אסורה בהנאה. והצפוי כמו כן מוכיח במסכת תמורה [כ"ח ע"ב] שהוא אסור. וא"ת והלא שנינו במסכת תמורה, נעבד הוא ומה שעליו אסור, והיאך אמרינן בכאן שהוא מותר להדיוט, י"ל על כרחינו ודאי מתני' לצדדין קתני, הוא ומה שעליו אסורין לגבוה, אבל להדיוט הוא מותר ומה שעליו אסור. ר' יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. ואמרינן בגמרא דסבירא ליה לר' יוסי דצפוי הר הרי הוא כהר, דמה שאסרה תורה ציפוי זהו דוקא באלהיהם שעל ההרים, אבל בהרים שאינם אלהיהם אין לאסור הצפוי.
[ע"ז כ"ט ע"ב] ועורות לבובין. שקורעין כנגד הלב, דרכן לעשות [כן] לע"ז, מוציאין דמה דרך הנקב, ומתסר משום זבחי מתים. משוך מותר. שאין עושין כן לע"ז.
[ע"ז ע"ד ע"א] מתניתין ואלו אסורין וכו' ובשר בחלב וכו'. יש שהיו רוצים ללמוד מכאן דבשר בחלב במשהו וסוברים דהאי כל שהן דקתני כגון טיפת חלב לקדרה או חתיכת בשר קטנה שנפלה לקדרת חלב, ואפילו אין בה בנותן טעם. כתב רש"י ז"ל וטעות הוא בידם, דהא תנן בחולין [ק"ח ע"א], טיפת חלב [שנפלה] לתוך חתיכת בשר, אם יש בה בנותן טעם אסור, ואם לאו מותר. ועוד דהא מפרשינן בגמרא דתנא דבר שבמנין קתני, כגון חתיכה שבחתיכות. ועוד הא אוקמינן כל איסורין שבתורה שלא במינן בנותן טעם, ואפילו לרב ושמואל דאמרי במשהו, בשלא במינן מודו, ובכולה שחיטת חולין אמרינן בשר בחלב בנותן טעם. אלא ודאי כולה משנתנו בדבר שבמנין מיירי, כדאמרינן בגמרא תנא דבר שבמנין קא חשיב. והכי פירושא דמתניתין, אלו אסורין ואוסרין כל שהן, כל מקום שנתערבו שם, אפילו אחד באלף אוסרין את כולן. יין נסך. חבית באלף חביות. וע"ז. צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות שאינן ע"ז. ועורות לבובין. דהני נמי אסירי בהנאה כדאמרן באין מעמידין [כ"ט ע"ב]. וצפורי מצורע. וחולין שנשחטו בעזרה. איסורי הנאה הן במסכת קידושין [נ"ז ע"א] מפרש להו. ושער נזיר. דאיסורי הנאה הוא, דכתיב [במדבר ו'] ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. ופטר חמור. כל זמן שלא נפדה אסור בהנאה דכתיב [שמות י"ג] וערפתו. ובשר בחלב. חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנותן טעם, וחזרה ונתערבה באלף חתיכות, כולן אסורות בהנאה. שער נזיר. דבר הנמכר במנין הוא כמה גזות בסלע ועושין מהן שקין, לשון רש"י ז"ל, עד כאן. ויש אומרים דודאי תנא דבר שבמנין קתני כדאמרינן בגמרא, אבל יין נסך וע"ז אע"פ שאינן דבר שבמנין אוסרין אפילו באלף, משום דאיסורן חושבן. דהכי אמרינן בירושלמי, שאני יין וע"ז דאיסורן חושבן. ואמרינן בגמרא האי [תנא] תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, דמשמע דוקא דבר שבמנין ואסור בהנאה הוא שאוסר בכל שהוא, אבל חד מינייהו בטיל. וקשה במסכת חולין [צ"ו ע"ב] תנן, חתיכת נבלה שנתערבה בין החתיכות כולן אסורות, ומקשינן [ק' ע"א] ולבטיל ברובא, שאני חתיכה שאינה בטלה שראויה להתכבד בה לפני האורחין, ונבלה אינה אסורה בהנאה, דכתיב [דברים י"ד] לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ואפילו הכי אינה בטלה. יש שהיו רוצים לומר שאין הלכה כאותה של חולין, וכן נראה דעת הרב האלפסי ז"ל שלא הביאה, אבל חכמי צרפת ז"ל אומרים דודאי הלכה כההיא דחולין, וכן דעת הרמב"ם ז"ל [פט"ז ממאכ"א ה"ה]. ומה שקשה על משנתינו מאותה של חולין, אומרים ז"ל שמה שאומר בכאן תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה ר"ל תנא תרתי קא חשיב, כלומר לא חשב במשנתינו אלא דבר שיש בו שני דברים איסור הנאה ודבר שבמנין, אבל דבר שאינו אסור בהנאה לא קא חשיב. ומאי דאמרינן בגמרא הרי אלו אסורין למעוטי מאי, למעוטי דבר שאין אסור בהנאה, לאו למימרא שאלו בטלין, אלא הכי קאמר למעוטי דבר שאין אסור בהנאה דלא קא חשיב תנא, אבל הלכה דאפי' אלו אינן בטלין. ודומה לזה מאי דאמרינן בריש ב"ק [ה' ע"א], הרי אלו למעוטי דר' חייא ודר' אושעיא, ומוכח בסוגיא שהלכה כר' חייא ור' אושעיא, ומורי הרב ז"ל מביא סיוע לדבריהם מדתנן בסדר קדשים במסכת תמורה [כ"ח ע"א], אלו אסורין ואוסרין כל שהן הרובע והנרבע והאתנן והמחיר והטרפה וכו'. ומקשה בגמרא מאי שנא דגבי קדשים קא פריש תנא בין איסורי הנאה בין איסורי אכילה, ואילו גבי חולין לא קא פריש אלא איסורי הנאה בלחוד, ותירץ תנא קאי בע"ז ובעי לפרושי איסור יין נסך, וכיון דפריש איסור יין נסך, פריש נמי כל מילתא דדמיין ליה אלמא משמע דלא חשיב אלא דברים הדומין ליין נסך שאסור בהנאה. ודבר שבמנין כפירש"י ז"ל. מפי מורי הרב ז"ל.
<h2>דף לג:</h2>
[ע"ז מ"ח ע"ב] ברוב הגרסאות של ספרד גורסין, נוטעין יחור של ערלה, ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואמר רב יהודה אמר רב מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר. והכי פירושה נוטעין יחור של ערלה, פירוש ענף, שהתורה לא אסרה אלא הפרי של ערלה, דכתיב [ויקרא י"ט] וערלתם ערלתו את פריו, אבל הענפים לא אסרה, אלא אגוז שהוא פרי אסור לנטוע דכתיב פריו. מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב. פרש"י ז"ל דאאגוז קאי, שאם נטע האגוז ונעשה אילן, האילן ההוא מותר, דזה וזה גורם ומותר. והבריך והרכיב ר"ל אם הבריך או הרכיב יחור של ערלה באילן של היתר, שהוא מותר מטעם דבטל במיעוטו. כדאמרינן בגמרא [סוטה מ"ג ע"ב] ילדה שסיבכה מותר. ומה שהביא התלמוד לראיה דס"ל לר' יוסי זה וזה גורם מותר, לא הביא אלא מנטע בלבד, אבל מהבריך והרכיב לא הביא, שאין טעם היתרו אלא משום דבטל במיעוטו. ויש להקשות חדא דדוחק הוא לומר שלא הביא הראיה אלא מנטע בלבד, והבריך והרכיב בא מטעם אחר. ועוד דלשון מודה ר' יוסי משמע שחלקו עליו אחרים והודה להם, ותמה ומי חלק על זה, פשיטא דכולי עלמא מודו דמותר לנטוע יחור של ערלה שאינו פרי, והתורה לא אסרה אלא פרי, אבל אגוז שהוא פרי אסור לנטוע. ואי בעית אימא חלוקין היו עליו חבריו, שיש מי שאומר דמותר לנטוע אפילו אגוז. זה אי אפשר לך לומר, והא תנן במסכת תמורה בפרק בתרא [ל"ג ע"ב], דערלה וכלאי הכרם בשריפה, ומקשינן ואמאי יטעו אותם, והיוצא מהן מותר, דזה וזה גורם מותר, ולא מצינו שום חולק על אותה משנה. שמעת מינה דליכא מאן דפליג דאין נוטעין אגוז מפני שהוא פרי, וא"כ מאי מודו דקתני, י"ל דלעולם אימא לך דליכא מאן דפליג, ומאי דקאמר ר' יוסי אין נוטעין לא חידש שום דבר, וכל עצמו לא בא לאשמעינן אלא שאם נטעוהו אפילו בדיעבד כל הגדל ממנו אסור, והיינו דקתני מפני שהוא פרי, והוא לשון מיותר, דכיון שאמר אגוז כולי עלמא ידעי שהוא פרי, אבל כיון שהוסיף ואמר מפני שהוא פרי הוא לשון מיותר, ושמעינן מיניה דאפילו בדיעבד אסר ר' יוסי. ובזה חלקו עליו חכמים, דודאי מותר בדיעבד. וא"ת כיון שלא בא להשמיעינו אלא איסור נטיעה בדיעבד, אמאי נקט לשון אין נוטעין, דמשמע לכתחילה. י"ל משום דתנא גבי יחור נוטעין, תנא סיפא נמי אין נוטעין. והודה ר' יוסי שאם נטע בדיעבד ומאותו אילן היוצא מן האגוז הבריך והרכיב ממנו ענף אחד ע"ג אילן של היתר מותר, דהוה ליה זה וזה גורם ומותר. אבל האילן היוצא מן האגוז לבדו בלא הרכבה אסור, דאין זה וזה גורם. שלא נאמר זה וזה גורם ומותר אלא כששניהם דומים זה לזה, דומיא דשני אילנות כגון אילן זה של איסור שהרכיבו אותו על גבי אילן של היתר הוה ליה זה וזה הגורמים דומים ומותר, אבל גרימת האגוז והקרקע אינה גרימה להיתר, שאין שניהן דומים זה לזה, ודאי האילן ההוא אסור. תדע דבפרק אלו טריפות [חולין נ"ח ע"א] אמרינן ביצת טריפה דספנא מארעא אסורה, דאין זה וזה גורם, כיון שאין התרנגולת והקרקע מין א', אבל אם היה לה תרנגול ביצתה מותרת, אע"פ שהיא טריפה דהוה ליה זה וזה גורם ממין אחד ומותר. וטעם ר' יוסי שהיה אוסר האילן הוא, דכיון ששני המינין אינם דומים זה לזה, אין לומר זה וזה גורם. וטעם חכמים שהיו מתירים הוא או משום דסבירא להו שהקרקע והאגוז שייך לומר בהם זה וזה גורם, אי נמי משום דסבירא להו, שלא אסרה תורה אלא הפרי דוקא, אבל היוצא ממנו מותר, כיון שהפרי נרקב והולך לאיבוד. ויש מתרץ מה שהקשו רבני צרפת ז"ל, היאך התירו חכמים אילן זה שבא מאגוז של ערלה, ומאי שנא מכלאי הכרם שאסורים בהנאה, כדאמרינן בפרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"א], י"ל דשאני התם שאסר הכתוב כל הגדל מהן, שנאמר [דברים כ"ב] פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, אבל בערלה לא אסרה תורה אלא הפרי דוקא, דכתיב את פריו, אבל הגדל ממנו לא אסרה. וא"ת לפירוש חכמי צרפת ז"ל שהם מפרשים נטע והבריך והרכיב שר"ל מאותה נטיעה של אגוז לקח יחור והבריך והרכיב על גבי אילן אחר, פשיטא שהוא מותר לנטוע יחור של ערלה, ומאי קמ"ל. וי"ל שאני אגוז שהוא אסור מן התורה, וכל היוצא ממנה כמו כן אסור. אלא שאם הרכיב ממנו בדיעבד מותר לר' יוסי. אבל בספרים של ספרד המדוייקים נמצאת הגירסא אין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ואין מרכיבין כפניות של ערלה. ומודה ר' יוסי וכו' ובזו (הקושיא) [הגירסא] נתרצו כל הקושיות, והכי פירושה כל פרי שהוא סמדר, שעדיין לא נתבשל, נקרא כפניות. ור' יוסי סבירא ליה יחור של סמדר אסור להרכיבו מפני שהוא פרי, ורבנן סברי מותר שאין הסמדר חשוב פרי. והודה להם ר' יוסי, שאם נטע יחור של סמדר מותר, דהוה ליה היחור והקרקע גורמים, ומותר וכו' כפרש"י ז"ל ותו לא מידי. מפי מורי הרב ז"ל.
